|
לפני מספר חודשים צפיתי בסרטון קצרצר של אחד המורים הרוחניים שהשפעתם עליי הייתה הגדולה והמשמעותית ביותר – אקהרט טול. בסרטון הזה רואים את אקהרט מקבל שאלה בכתב ממישהו שנחשף לתכנים שלו. השאלה הייתה: "איך זה מרגיש להיות אקהרט טול?" (במילים אחרות: כאדם מואר, כיצד אתה חווה את עצמך?). תשובתו החלה בכך שזה מאוד קשה לתאר מכיוון שאין יותר מדי מה לתאר. "יש פשוט תחושה של הכרה חובקת כל, איזשהו מרחב של מודעות, חלל...ישנה זהות חיצונית (צורה), אבל היא בפריפריה". ואז הוא סיים עם משפט שלדעתי ממחיש יותר מהכל את הת...
למאמר המלא...
|
|
טיפות הגשם זולגות על החלון כמו דמעות, רוחות נושבות, רעמים וברקים, העצים זזים, העלים נושרים ואני מתבונן בכל זה ופתאום נזכר שגם לנו יש מזג אויר- מזג אויר פנימי. מחשבות, רגשות, תחושות, מצבי רוח – כל אלה הם ביטויים של אותו מזג אויר פנימי. ובדיוק כמו טבעו של מזג האוויר שבחוץ, כך טבעו של מזג האוויר שבפנים: ארעי, חולף, משתנה כל הזמן.
למאמר המלא...
|
|
כמו שאדם אשר עומד לטבוע זקוק לאוויר, ככה אנחנו זקוקים להתעוררות. היום, עכשיו, בתקופה הזו, התודעה האנושית בשלה לכך יותר מתמיד. נדרשת מידה בסיסית של מודעות בשביל להבחין בסבל האנושי בכל מקום. כל עוד האגו מנהל את חיינו, ישנן שתי אפשרויות לסבול: האחת, כשאנחנו לא משיגים את מה שאנחנו רוצים. והשנייה, כשאנחנו משיגים את מה שאנחנו רוצים.
למאמר המלא...
|
|
אני בוהה בקיר הלבן שמעל למסך המחשב שלי ושואל את עצמי: "איך להתחיל את המאמר הזה?". מיד לאחר מכן אני נופל לתוך תהום... תודעה דוממת, ריקה, ללא צבעים, פתוחה, ללא כל ציפיות, ללא מחשבות, ללא עצמי. כמו אדם שלכמה רגעים שכח את "עצמו" וכל מה שהוא ידע וזכר, לפתע נשתכח ממנו. ואז מתוך הדממה עולה הפתעה בלתי צפויה. השיר של ניסים סרוסי: "אשליות" כאילו מתנגן בתוכי. "מעולה!" אני אומר לעצמי ומחייך, "כנראה שככה עלי להתחיל את המאמר הזה".
למאמר המלא...
|
|
החיים בתוך צורה אנושית וזמנית, הם הרבה יותר שבירים ונזילים ממה שאנחנו חושבים. בחיי היומיום רובנו לא מכירים בעובדה זו, אנחנו שוכחים את זה. השכחה או חוסר המודעות לגבי הארעיות והנזילות של הצורה האנושית (כמו גם של כל צורה אחרת), מביאים תחושה של כבדות וצובעים את חיינו בצבעים מאוד קודרים.
למאמר המלא...
|
|
רגע לפני שאני יוצא לסוף שבוע ארוך של ויפאסנה בצפון, החלטתי להקדיש את הבוקר הזה כדי לשתף אתכם בתובנות שלי לגבי אחד ההרגלים ההרסניים ביותר שלנו. אני מדבר על ההרגל המוזר שלנו להעריך באופן מוגזם את העתיד. הערכה מוגזמת שמצמצמת את הרגע הזה וגורמת לנו להאמין שהחיים האמיתיים (או כל דבר טוב אחר) נמצאים בעתיד.
למאמר המלא...
|
|
הסבל קיים. זוהי עובדה שככל שהיא לא נעימה, אי אפשר להתעלם ממנה או לברוח ממנה. הסבל מתחיל כבר עם לידתנו אל העולם. אנחנו מגיחים מתוך רחם אמנו לאחר שמופעל עלינו לחץ אדיר שהוא בטוח לא נעים ומה הדבר הראשון שאנחנו עושים כשאנחנו יוצאים? בוכים! ואם אנחנו לא בוכים (זה מה שקרה איתי אגב, על פי הסיפורים של הוריי), אז מישהו צובט אותנו כדי שנבכה. הבכי הוא אחד הסימנים לכך שאנחנו בחיים. הלידה היא טראומה קשה.
למאמר המלא...
|
|
הנה זה שוב, כמו בכל שבוע, רק אני וקובץ WORD פתוח שבתוכו דף לבן וחלק ומצד שמאל למעלה אני מיד רושם את התאריך. עם התאריך הכי קל להתחיל, כי התאריך ידוע. עם כל השאר לא תמיד זה קל. כל השאר לא ידוע, הסוף לא ידוע, אפילו השורה הבאה עוד לא ידועה...עד שהיא ידועה. ישנה רק כוונה, כוונה חופשייה ומנותקת מכל תוצאה. במקרה הזה, הכוונה היא לכתוב לכם משהו על הכוח העצום שטמון בתוך אי הודאות.
למאמר המלא...
|
|
כנראה שכולנו מכירים היטב את האיש שמדבר בתוך הראש, זה ששופט, משער, מניח, מפרש, מנתח, מאשים, מפחד, מצפה ועוד...האיש הזה גוזל מאיתנו כמויות עצומות של אנרגיה ואחראי למרבית הסבל האנושי על מגוון צורותיו. אם בזה הרגע אתם שומעים קול בתוך ראשכם שאומר: "על איזה איש לעזאזל יואב מדבר?" אז זהו בדיוק האיש שעליו אני מדבר.
למאמר המלא...
|
|
הפעם נתחיל בסיפור...לפני כ-2,600 שנה, במקום בו ניצבת היום העיר מומבאי (לשעבר "בומביי", העיר הגדולה ביותר בהודו והשנייה בגודלה בעולם) חי זקן מתבודד, אדם רב-קדושה. כל מי שפגש אותו העריץ אותו בשל טוהר נפשו ורבים סברו כי הוא הגיע לשחרור מלא.
למאמר המלא...
|